את לית ידע. אתה אינו זוכר אהן זה המלוה הוא יודע דבר שלו עדיף:

הוצאתי מן הכיס. כך וכך מעות וזכור אני שנתתי לך:

ר' יוסי סבר מימר. דלא היא אלא עוד הוא לצאת ידי שמים גם בזה אמרינן דלצאת ידי שמים אם ירצה הוא דישלם אבל לא מן הדין דמכיון שזה לא תבעו והוא עצמו שאמר גזלתיך הוא אומר ג''כ ברי לי שהחזרתי לך:

והלה אומר איני יודע. אם קבלתי או לא והיה ר' ירמיה סבר מימר דבכה''ג שהודה בטענת ברי אע''פ שאמר ג''כ ברי לי שהחזרתי חייב לשלם לו מן הדין מכיון שזה טוען איני יודע מהחזרה כלום:

גמ' ר' יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. איירי מתני' דאיהו מוקי לה בשלא תבעו אלא מעצמו אמר לו כן הלכך ברישא דאמר לו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי פטור מדינא וחייב לשלם דקאמר בבא לצאת ידי שמים ובסיפא דקאמר פטור אפילו לצאת ידי שמים לא צריך דהא ליכא שום טענת ברי לא מהנגזל ולא מהגזלן:

רב אמר יכיל מימר ליה. זה הנתפס בשבילו יכול הוא שיאמר לו את שרי עביטיך מיני הרי עכ''פ נפטרת מחובך על ידי וסוף סוף היית צריך לשלם וה''נ כן דסוף סוף היו אונסין מתחת ידך לשדה זו. שרי עביטיך. לשון התרת הקשר מהמשכון והחוב אשר עליך:

אלא בארנון ובגולגולת. שאם נתפס בשביל המס והגולגולת של חבירו ושילם צריך חבירו שיחזיר לו שהרי א''א להפטר מהן ועכ''פ היה צריך לשלם אבל בחוב דעלמא יכול הוא לומר הייתי מפייסו בדבר מועט או היה פוטרני בלא כלום:

מחמת הנגזל. שאנסוהו להראות שדה של הנגזל והראה לשדה זו:

מהו דהוא יכיל מימר ליה. הנגזל מ''מ אתה תחזיר לי את שלי וכל הרוצה ליטול ממני יבא ויטול ואע''ג שאנסוהו בשבילו מ''מ הוי כמי שנתפס על חבירו דאין חבירו חייב להחזיר לו וה''נ דהגזלן נתפס בשביל הנגזל ואין הנגזל חייב להחזיר לו וא''כ צריך הגזלן להחזיר לו שדהו או לא ופליגי בה ריב''ל ורב:

גמ' והלא אמרו אין הקרקע נגזלת. ואמאי תנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה הלא אין קרקע נגזלת ויאמר לו הרי שלך לפניך:

קנס קנסוהו. בגזלן אם אנסוהו מחמתו אבל מן הדין אינו חייב:

ומנו את הצאן. אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים ופטור:

חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעביד לאו השבה היא עד דמודע להו להבעלים:

מתני' והחזירו. שלא מדעת בעלים:

אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך וכו'. אפי' כשזה תובעו ברי לי שאתה חייב לי פטור מלשלם מן הדין ומיהו ישבע שבועת היסת שאינו יודע שחייב לו דהא לא עדיף שמא מברי דא''נ הוה טעין אין לך בידי כלום משביעי' לי' שבועת היסת:

מתני' האומר לחבירו גזלתיך. מפרש בגמ' שאם לא היה זה תובעו ומעצמו א''ל גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא פטור מן הדין אבל אם בא לצאת ידי שמים משלם לו ואם זה היה תובעו גזלתני הלויתיך הפקדתי אצלך והוא משיבו אמת שגזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם מן הדין:

מתני' ונטלוה מסיקים. אנסים חזרו וגזלוה מן הגזלן. צלצל תרגומו סקאה ועל שם שהארבה גזלן הוא שהגוזל ואוכל בשדות:

אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

ואם מחמת הגזלן. שאנסוהו להראות את שלו והראה לשדה זו:

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר ובא הנהר ושטפה:

לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שנצא במדבר ותפרעני דהא מלתא דפשיטא היא אלא כגון שאמר לו ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא''ל אידך אנא נמי למדבר בעינא למיפק דהשתא אי בעי לאהדרינהו במדבר מהדר ליה:

ומנו את הצאן. אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים ופטור:

חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעביד לאו השבה היא עד דמודע להו להבעלים:

מתני' והחזירו. שלא מדעת בעלים:

אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך וכו'. אפי' כשזה תובעו ברי לי שאתה חייב לי פטור מלשלם מן הדין ומיהו ישבע שבועת היסת שאינו יודע שחייב לו דהא לא עדיף שמא מברי דא''נ הוה טעין אין לך בידי כלום משביעי' לי' שבועת היסת:

מתני' האומר לחבירו גזלתיך. מפרש בגמ' שאם לא היה זה תובעו ומעצמו א''ל גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא פטור מן הדין אבל אם בא לצאת ידי שמים משלם לו ואם זה היה תובעו גזלתני הלויתיך הפקדתי אצלך והוא משיבו אמת שגזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם מן הדין:

מתני' ונטלוה מסיקים. אנסים חזרו וגזלוה מן הגזלן. צלצל תרגומו סקאה ועל שם שהארבה גזלן הוא שהגוזל ואוכל בשדות:

אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

ואם מחמת הגזלן. שאנסוהו להראות את שלו והראה לשדה זו:

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר ובא הנהר ושטפה:

לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שנצא במדבר ותפרעני דהא מלתא דפשיטא היא אלא כגון שאמר לו ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא''ל אידך אנא נמי למדבר בעינא למיפק דהשתא אי בעי לאהדרינהו במדבר מהדר ליה:

את לית ידע. אתה אינו זוכר אהן זה המלוה הוא יודע דבר שלו עדיף:

הוצאתי מן הכיס. כך וכך מעות וזכור אני שנתתי לך:

ר' יוסי סבר מימר. דלא היא אלא עוד הוא לצאת ידי שמים גם בזה אמרינן דלצאת ידי שמים אם ירצה הוא דישלם אבל לא מן הדין דמכיון שזה לא תבעו והוא עצמו שאמר גזלתיך הוא אומר ג''כ ברי לי שהחזרתי לך:

והלה אומר איני יודע. אם קבלתי או לא והיה ר' ירמיה סבר מימר דבכה''ג שהודה בטענת ברי אע''פ שאמר ג''כ ברי לי שהחזרתי חייב לשלם לו מן הדין מכיון שזה טוען איני יודע מהחזרה כלום:

גמ' ר' יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. איירי מתני' דאיהו מוקי לה בשלא תבעו אלא מעצמו אמר לו כן הלכך ברישא דאמר לו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי פטור מדינא וחייב לשלם דקאמר בבא לצאת ידי שמים ובסיפא דקאמר פטור אפילו לצאת ידי שמים לא צריך דהא ליכא שום טענת ברי לא מהנגזל ולא מהגזלן:

רב אמר יכיל מימר ליה. זה הנתפס בשבילו יכול הוא שיאמר לו את שרי עביטיך מיני הרי עכ''פ נפטרת מחובך על ידי וסוף סוף היית צריך לשלם וה''נ כן דסוף סוף היו אונסין מתחת ידך לשדה זו. שרי עביטיך. לשון התרת הקשר מהמשכון והחוב אשר עליך:

אלא בארנון ובגולגולת. שאם נתפס בשביל המס והגולגולת של חבירו ושילם צריך חבירו שיחזיר לו שהרי א''א להפטר מהן ועכ''פ היה צריך לשלם אבל בחוב דעלמא יכול הוא לומר הייתי מפייסו בדבר מועט או היה פוטרני בלא כלום:

מחמת הנגזל. שאנסוהו להראות שדה של הנגזל והראה לשדה זו:

מהו דהוא יכיל מימר ליה. הנגזל מ''מ אתה תחזיר לי את שלי וכל הרוצה ליטול ממני יבא ויטול ואע''ג שאנסוהו בשבילו מ''מ הוי כמי שנתפס על חבירו דאין חבירו חייב להחזיר לו וה''נ דהגזלן נתפס בשביל הנגזל ואין הנגזל חייב להחזיר לו וא''כ צריך הגזלן להחזיר לו שדהו או לא ופליגי בה ריב''ל ורב:

גמ' והלא אמרו אין הקרקע נגזלת. ואמאי תנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה הלא אין קרקע נגזלת ויאמר לו הרי שלך לפניך:

קנס קנסוהו. בגזלן אם אנסוהו מחמתו אבל מן הדין אינו חייב:

ומנו את הצאן. אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים ופטור:

חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעביד לאו השבה היא עד דמודע להו להבעלים:

מתני' והחזירו. שלא מדעת בעלים:

אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך וכו'. אפי' כשזה תובעו ברי לי שאתה חייב לי פטור מלשלם מן הדין ומיהו ישבע שבועת היסת שאינו יודע שחייב לו דהא לא עדיף שמא מברי דא''נ הוה טעין אין לך בידי כלום משביעי' לי' שבועת היסת:

מתני' האומר לחבירו גזלתיך. מפרש בגמ' שאם לא היה זה תובעו ומעצמו א''ל גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא פטור מן הדין אבל אם בא לצאת ידי שמים משלם לו ואם זה היה תובעו גזלתני הלויתיך הפקדתי אצלך והוא משיבו אמת שגזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך או לא חייב לשלם מן הדין:

מתני' ונטלוה מסיקים. אנסים חזרו וגזלוה מן הגזלן. צלצל תרגומו סקאה ועל שם שהארבה גזלן הוא שהגוזל ואוכל בשדות:

אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

ואם מחמת הגזלן. שאנסוהו להראות את שלו והראה לשדה זו:

שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר ובא הנהר ושטפה:

לא יחזיר לו במדבר. אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שנצא במדבר ותפרעני דהא מלתא דפשיטא היא אלא כגון שאמר לו ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא''ל אידך אנא נמי למדבר בעינא למיפק דהשתא אי בעי לאהדרינהו במדבר מהדר ליה:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש:

שהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו מה שמוציא הוא הוי דבר חשוב ורגילין להקפיד:

הכובס נוטל שלשה חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג בסוף הבגד שלשה חוטין ממין אחר והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:

יותר מכאן. הוי מידי דחזי ליה ומקפיד עליה אכוליה והכל של בעל הבית:

ואם היה השחור ע''ג לבן. שהיו חוטים שחורין ארוגים בבגד לבן רשאי הכובס ליטול הכל לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:

מתני' החייט ששייר מן החוט. שנתן לו הבעה''ב:

כדי לתפור בו. מפרש בגמרא כמה שיעור כדי תפירה:

ומטלית שהיא שלש על שלש. לאחר שהשוה החייט את תפירתו קוצע ממנה מטלית קטנה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר להבעלים:

במעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח ושפאין שהוא מוציא דקין הן ואין בעל הבית מקפיד עליהן:

ובכשיל. קרדום רחב ומפיל שפאין גסין:

אצל בעל הבית. שהוא שכיר יום ודרכו לעשות אצל בעל הבית:

אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהוא דק מאד של בעל הבית הוא ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים:

הרי אלו שלו. שאין בעה''ב מקפיד עליהן והמקפיד לא הוי קפידיה קפידא:

מתני' אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבום מצאנו של בעל הבית המסור להם:

כלי פשתן מן הגליל מן הנשים. מפני שמלאכת הנשים היא והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא:

ועגלים בשרון. שם מקום הוא שהעגלים מצוין והן בזול והנשים לוקחות ומגדלין אותן ושלהן הן:

הטמן אסור. מפני שהן בחזקת גניבה:

בכל מקום. ומכל אדם ואם אמרו הטמן אסור:

מתני' מוכין שהכובס מוציא. המלבן הצמר הוא מוציא מן הצמר דבר מועט על ידי שטיפה:

גמ' הוה קצר. כובס היה:

איסטדכין. מין מלבוש אחד. ובב''ר פרשה י''ט ויעשו להם חגורות חגורי חגורות אסטכיון גליון סדינים ופי' הערוך כולן מיני מלבושים של זכר הן:

מן חד עמר. של מין צמר אחד שלא יהא מעורב בו הרבה מיני צמר ויהיו הבריות אומרים מן שלנו הוא לבוש ומעורב בו מינים הרבה מכמה אנשים שנתנו לו לכבוס לפי שצריך אדם לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי המקום שלא יביא עצמו לידי חשד שיהיו חושדין בו:

גמ' תני ר' חייא מלא מחט. הוא שיעור כדי לתפור בו:

פתרין לה. לקמיה מפרש פתרין לה אהיכא קאי:

כפליים. כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט:

מלא משיכת המחט. כדי שיכול לתחוב בבגד ולמשוך בתפירת מחט:

מה ופליג. אם דבי ר' חייא ודבי בר קפרא לפרושי מתני' קאמרי ופליגי אר' חייא ובר קפרא רבותיהם ולפי גירסת הספר ה''ק היאך פליגי דבי ר' ינאי על ר' חייא ובר קפרא רבותיהם וקאמר הש''ס דלא היא אלא שהן מפרשי' כל אחד לדברי רבם:

מה דתני ר' חייא כמלא מחט. מפרשין לה דה''ק כמלא שני מחטין לפי שמלא מחט אחת אינו ראוי לתפור ומה דתני בר קפרא מלא משיכת המחט שהוא מעט יותר ממלא מחט מפרשין לה שצריך כפלים כמשיכת מחט יותר ממלא מחט לפי שבמשיכה אחת שהיא יותר ממלא מחט עדיין אינו ראוי כל כך לתפור הלכך כפליים בעינן:

הדרן עלך הגוזל ומאכיל

אית דאמרין חוטרא. בפ' חזקת הבתים הלכה א' קאמר ריב''ל המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית אית דאמרין חוטרא מקל של רועה והצאן מכירות אותו כשרומז במקל והולכין כל העדר אחריו:

גמ' אם ידעו הבעלים בגניבה וכו'. ר' יוחנן ס''ל לפרש המתני' כפשטא דברישא מיירי שידעו הבעלים בגניבה ובזה צריכין דעת הבעלים בחזרה והוא החזירו שלא מדעת בעלים הלכך חייב באחריותו וסיפא דלא ידעו מגניבה א''צ לידע בחזרה אלא מנין הוא דפוטר ומנו את הצאן דקתני אסיפא קאי:

אע''פ שלא ידעו בגניבה צריכין לידע בחזרה. לא דס''ל לר''ל דלעולם צריך דעת בעלים בחזרה ואע''פ שלא ידע בגניבה ומכ''ש כשידע בגניבה דא''כ מתני' היכא מיתרצא דקתני ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אלא האי אע''פ דקאמר אדברי ר' יוחנן קאי דקאמר לא ידעו בגניבה א''צ לידע בחזרה וקא''ל דלא היא אלא דבזה צריכין לידע בחזרה ואע''פ דלדידך קיל הוא בשלא ידעו בגניבה לדידי בשלא ידעו בגניבה גרע מהיכא דידעו וטעמא דכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ צריך ליזהר בה ביותר וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבה ושהיתה למודה לצאת מחמת הגנב שהרגילה לכך לא נזהרו הבעלים בה אבל היכא דידעו הבעלים בגניבה כבר היו יודעים שיש להם אחת בתוך העדר שהיא למודה לצאת והיה להם להזהר בה ואם לא נזהרו אינהו הוא דאפסיד אנפשייהו והשתא ומנו את הצאן דקתני ארישא קאי ומתני' הכי מתפרשא מת או נגנב אחר שהחזירו חייב הגנב באחריותו אע''פ שמנו את הצאן והיא שלימה אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבה ובחזרה והא דקתני בחזירה ה''ק כשלא ידעו בגניבה הוי נמי כמו שלא ידעו בחזרה ובכה''ג הגנב לעולם חייב באחריותה דמכיון דהשבה דעביד לאו השבה היא קמה ליה ברשותיה ואפילו אם מת חייב בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתו ואחר החזירה מנו וידעו גם בחזירתו מחמת כן ומעתה היה להם להזהר בה והשבה דעביד השבה מעליית' היא ולפיכך פטר הגנב מאחריותה והשתא ומנו את הצאן ארישא דמתני' הגונב טלה מן העדר קאי דמיירי שידעו הבעלים בגניבה ובהא מניין הוא דפוטר והוי ידיעת בעלים:

אין הוה כגון ההין ברחא. אם היה הצאן שגנב כגון זה העז דאמרינן לקמן אין צריכין לידע בחזירה וכלומר למ''ד מנין פוטר ובכה''ג דאמרינן לעיל היכא דידעו הבעלים בגניבה דמנין הוי כדעת הבעלים בחזירה אבל בכגון זה העז אפילו מנין לא צריך:

ואית דאמרין פנדורא. תוף בלשון יונית פנדורא ובפרק קמא דקידושין גריס שרקוקיתה וכמו קרקשתא זוג המקשקש לפני העדר והולכין אחריו:

ואית דאמרין תיישא רבא. תייש גדול וחריף שהולך לפני העדר וכל העדר נמשכין אחריו. והשתא קאמר הכא שאם גנב זה התייש הגדול אע''פ שלא מנו את הצאן כבר ידעו בחזירה מפני שזה ניכר בגניבתו וניכר בחזירה כשנתוסף על הצאן:

גמ' תני אין מקבלין פקדונות. מבואר הוא בפרק דלעיל הלכה ז' ע''ש: